מוטיבציה בקרב תלמידים

בשנים האחרונות מכירים יותר במוטיבציה כבעלת השפעה רבה בהצלחה בתחום הלימודים. 
מקור המילה מוטיבציה היא מהמילה "תנועה" (motion) כשהמוטיבציה הינה מושג המתאר את המניעים להתנהגות מסוימת. התנהגויות הכוללות בחירה, שאפשר לשלוט בהן ולכוונן למטרה מסוימת הן התנהגויות להן אנו מייחסים מוטיבציה. 

קיימות תיאוריות מוטיבציה שונות המדגישות השקפות פילוסופיות שונות על מהות האדם. 
תיאוריות המוטיבציה השונות מאובחנות על פי ממדים המבטאים דגשים שונים ופרספקטיבות שונות. הממדים הינם: 
איכות המוטיבציה – שם גדש על רגשות התלמיד ותחושותיו לדבי הלמידה. 
מקור המוטיבציה – האדם עצמו או הסביבה. 
קביעות התהליכים לאורך זמן ומצב. 
כלליות/ספציפיות התהליכים המוטיבציוניים.

תיאורית המוטיבציה כתכונה אישיות - זוהי אחת הגישות הדומיננטיות עד שנות ה- 70. מוטיבציה זו מושפעת בעיקר ממניעים אישיים ארוכי טווח והינה ספציפית למצב נתון או לתחום מסוים ונובעת מהצורך הפסיכולוגי להישגיות. ע"פ תיאוריה זו המוטיבציה להשקיע רבות בלמידה למבחן נובעת מהצורך להישגיות במקצוע הספציפי. 

תיאוריית ההכוונה העצמית - מדגישה את הנטייה של האינדיבידואל לפתח את הפוטנציאל הטמון בו למימוש העצמי שלו. תיאוריה זו מתבססת על הגישה כי בבסיס התנהגות האדם עומדים שלושה צרכים בסיסיים מולדים: הצורך באוטונומיה, הצורך ביכולת והצורך בקשר ושייכות. סיפוק צרכים אלו יביא את האדם למעורבות עמוקה ואיכותית בפעילויות בהן יעסוק. לענייננו, ע"פ תיאוריה זו איכות המוטיבציה של התלמידים תהיה נמוכה כאשר הם יחושו שהמורה כופה עליהם ללמוד דברים שאינם קשורים לנטיותיהם, תכניותיהם ולערכים התרבותיים שלהם. 

מוטיבציה חיצונית ופנימית – האדם מעצם אופיו מונע לחפש חוויות חיוביות ולהימנע מחוויות שליליות כך שהמוטיבציה שלו היא כתגובה להשפעה שיש לסביבה על התנהגותו. גישה זו אומצה ע"י אנשי חינוך רבים והביאה ליצרית תכניות של עיצוב ההתנהגות בכיתה לכיוון הרצוי למורים. 

תפיסת המסוגלות העצמית – התיאוריה מניחה שתפיסת המסוגלות העצמית של אדם לביצוע משימה מסוימת מתפתחת כתלות בחוויות קודמות של הצלחה וכישלון במשימות דומות וצפייה באחרים. בנוסף מושפעת המסוגלות העצמית משכנוע של האדם ע"י אנשים אחרים למשל, הורים או מורים, לגבי יכולתו לבצע את המשימה. מחקרים מראים כי תפיסת מסוגלות עצמית גבוהה ביחס למשימה כלשהי מחזקת את הנטייה לבחור במשימה, להתמיד בעשייה גם בקשיים, לבצע את המשימה באופן איכותי ואף להעריך אותה כחשובה ומהנה. 

סיבתיות להצלחה וכישלון – האדם מעצם אופיו מנתח את הצלחותיו וכישלונותיו ובעצם מעניק סיבות סובייקטיביות להצלחות וכישלונות לימודיים וחברתיים כשהסיבות הקלאסיות הן: מזל, מאמץ, קושי המשימה, יכולת וכד`. ניתוח זה נובע מתפיסות האדם ואמונותיו ולא מתפיסה מציאותית אובייקטיבית. 

תיאורית מטרות ההישג – תלמידים מאמצים מטרות שונות ביחס ללמידה בכיתה, האחד יכול לעשות את המשימה מכיוון שהוא רוצה ללמוד, להבין, ולהשתפר ואחר יעשה את המשימה בכדי להוכיח יכולת כלפי הסביבה. תיאוריה זו לא מתמקדת ב"מה התלמידים מנסים לעשות" אלא ב"מדוע את עושים את מה שהם עושים בכיתה". ע"פ תיאוריה זו משימות לימודיות צריכות להיות משמעותיות בעבור התלמידים ולספק תוצר שהתלמיד תופס כשימושי. על המשימה לבנות על תחומי העניין של התלמידים, להציב בפניהם אתגר ולמקד אותם בעשייה לשם עצמה ולא בהערכת יכולתם. רצוי שהמשימה של התלמידים השונים תהיה שונה על מנת שההשוואה בין הביצוע תאבד את משמעותה. 

לסיכום, התהליכים המביאים תלמיד מסוים להתנהג בצורה מסוימת בכיתה הם מורכבים מאד. התהליכים הללו כוללים כמעט תמיד אינטרקציה בין מאפייני התלמיד, ההקשר החברתי הרחב והמצב הספציפי בו מצוי התלמיד בעת ביצוע ההתנהגות. 

מוטיבציה ללמידה
מהי מוטיבציה? גורמים פנימיים וחיצוניים שמעוררים, מכוונים ומארגנים את התנהגותנו. למעשה מוטיבציה היא דרגת המאמץ שיחידים משקיעים כדי להשיג מטרות הנראות להם ראויות ובעלות משמעות. 

יש להבחין בין מוטיבציה פנימית למוטיבציה חיצונית. 

מוטיבציה פנימית (אישיותית) – נובעת מהאדם עצמו ונוצרת מאישיותו של האדם ומהאנרגיות והשאיפות הפנימיות כמו: סקרנות, רצון להתפתח, התמודדות עם אתגרים, דימוי עצמי וכד`. תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית מרגישים מחויבות רבה יותר ללמידה והמוטיבציה שלהם היא מתמשכת. 

מוטיבציה חיצונית – מושפעת ממשתני הסביבה ומקודמת ע"י פרסים חיצוניים או רצון להימנע מעונש לדוגמא: ציונים, דרישות קבלה ללימודים, יוקרה המתלווה להישג וכד`. 

בד"כ שתי המוטיבציות משתלבות זו בזו. 

המוטיבציה הפנימית נובעת מגורמים רבים ומטיפוס האישיות של התלמיד. מחקרים הוכיחו כי כאשר ציפיות התלמיד להצלחה כלומר אמונה ביכולותיו ותפיסת התלמיד את הסיבות להתרחשות כנובעת מעצמו והשקעתו ולא מנסיבות של מזל, תנאים וכו` הינן שתי התכונות המשמעותיות ביותר למוטיבציה גבוהה. 

עוד מסתבר כי גורמים אלו ניתנים לטיפוח ופיתוח. 

לגבי המוטיבציה החיצונית אלו תלויים רבות במורה אשר יכול לטפח ציפיות להצלחה בלימודים ע"י שידור מסרים בדבר ציפיות מהתלמיד וביטחון ביכולותיו וכן טיפוח אחריות אישית באמצעות הבהרת הקשר בין המעשה לתוצאה כלומר, הגדרת הצלחה ביחס להתקדמות ולא ביחס לאחרים. 

כמובן שגורמים נוספים התלויים במורה נוגעים לאופן ההוראה – יצירת עניין בשיעור, בהירות ואתגר, למתן חיזוקים – עידוד ולא ענישה וליצירת אווירת למידה בכיתה – השריית אוירה חיובית ואוהדת תוך הימנעות מהתנשאות והעלבה, רוגע, אכפתיות, יצירת תקשורת מורה תלמיד, החדרת אמון ובטחון וצמצום החרדה. 

סביבת למידה המעודדת הנעה והנאה
השאלה `כיצד להניע תלמיד ללמידה?` נגזרת מהשאלה הרחבה יותר `מה הם מקורות ההתנהגות ומניעיה?` שכן למידה היא סוג התנהגות. יש מניעים שונים להתנהגות. ניתן למיין את התשובה לגורמים חיצוניים וגורמים אישיותיים כפי שצוין במאמר מוטיבציה ללמידה. 

עלינו לזהות את הצרכים השונים של התלמידים ולנסות לתת להם מענה במהלך הלמידה. 

אמנם, לא כל צורך יוכל לקבל מענה מושלם במערכת החינוך ולכן יש מקום משמעותי לכם המתנדבים, בהיותכם אנשים מחוץ למערכת, שיכולים להתחבר לתלמידים ממקומות אחרים, בפגישה אישית או בקבוצה קטנה.

לומדים המתקשים בלימודים מסיבות שונות כגון: לקות למידה, הפרעת קשב, הפרעות רגשיות על רקע חסך בגירויים וכד`, או כאלו אותם אנו מכנים תת משיגים, סובלים ממספר מאפיינים דומים. המאפיינים הבולטים של תלמידים אלו הם: 
דימוי עצמי נמוך של "האני הלומד";
למידה טכנית;
התנהגות נמנעת - התלמיד לא לוקח סיכונים לימודיים;
מיקוד שליטה חיצוני להצלחות (המבחן היה קל, היה לי
מזל וכד`) ופנימי לכישלונות (אני טיפש, אין לי יכולת וכו`). 

בבואנו להעלות את המוטיבציה של התלמיד ללמידה עלינו ראשית, ללמוד מה הגורמים המניעים את התנהגותו ולאור גורמים אלו להתאים את ההוראה ואת גישתנו לתלמיד. 

אם ילד מונע מסקרנות יש ללמדו בדרך המעוררת דרכי חשיבה רב-כיווניות, ללמד בצורה מורכבת ולא חד גונית וטכנית.
אם ראינו שילד הינו בעל צורך חברתי חזק נעדיף לתת לו מטלות בזוג או קבוצה.
לילד בעל דימוי עצמי נמוך, המעלה את ההתנגדות ללמידה לאור תסכול עקב כישלונות עבר, כדאי לפרק את המטלות לשלבים קצרים ולהציג אותם בהדרגה, מהחומר הקל אל החומר הקשה עבורו.
לא אחת מתברר כי תלמידים מרגישים כי לא רואים אותם ודי בהתייחסות מכבדת כדי למלא את הצורך ללמידה. במקרה כזה מתנדב/מורה/הורה הקשוב לצרכים הרגשיים, אשר מתעניין בחיי התלמיד ומשתמש בדרכי חינוך המבוססות על אמון יכול להוביל את הילד להגברת המוטיבציה ולהצלחה בלימודים. 
במקביל לאבחון הילד הספציפי, ישנן פתרונות ודרכים וספים בהן ניתן להשתמש עת באים להגביר את מוטיבציית הלמידה של התלמיד והם:

לוודא כי לתלמיד אין בעיות טכניות (למשל, מיומנויות מחשב נמוכות ביחס לדרישות, לקויות למידה וכיוצב`);
לוודא שהמשימות ברורות דיין;
להשתמש בתכנים אותנטיים הרלוונטיים ללומד;
לבנות את הלמידה בצורה מודולרית באופן קצר ותמציתי, לחלק את חומר הלימוד ליעדים קטנים ברי השגה ליצירת תחושות הצלחה ופיזור "הערפל" הלימודי;
להשתמש בחומר לימודי עם טעינות רגשית;
שימוש בהוראה מעצימה – להביא את התלמיד למודעות כי בכל נושא יש לו ידע כלשהו;
לשבח את התלמיד  ולהחמיא לו בצורה שתייצר חזרה על ההתנהגות החיובית – לתאר לפרטים את המעשה החיובי וליצור ממנו תכונה במטרה לחזק את הדימוי העצמי. באופן זה אנו ניצור לתלמיד מחסן של יכולות תכונות חיוביות אשר ההשלכה שלהן היא מוכנות לקחת סיכון בתחומים אחרים בהם ההצלחה לא מובטחת. 
אל לנו לשבח על התוצאה בלבד אלא לתת שבח יעיל, אשר הינו ממוקד במאמץ, נאמר בכנות ומתאר את התהליך ולאו דווקא את התוצאה.
לפשט את התקשורת בין המורה לתלמיד ובין התלמיד לתלמידים אחרים;
לתת לתלמיד תחושת שליטה ואפשרויות בחירה, יצירת אקטיביזציה של תהליכי הלמידה;
לבנות מנגנוני מעקב. 
 
דיאלוג מבוגר ילד (רביב רייכרט)

אלמנטים של דיאלוג מבוגר ילד הם אמון, כבוד הדדי, הערכה של הילד ליכולת של המבוגר לתרום לו, לעורר מוטיבציה ודיאלוג, כימיה, שפה משותפת, עניין וסקרנות.
על מנת ליצור תקשורת חיובית עם הילד על המבוגר קודם כל להקשיב לילד ולשוחח אתו מתוך הערכים שלו כך שהזהות של הילד לא תמחק בשל הערכים של המבוגר ועל מנת שהילד יגלה את עצמו. 
יצירת התקשורת המתאימה תקרה ע"י קבלה והקשבה.
מרטין בובר מתייחס לתפקיד המחנך ואומר כי יש לשוחח עם הילד באופן שיאפשר לו לבטא את עצמו וזאת תוך עשייה ולא רק ברמת הדיבור. 
עלינו כל הזמן לבחון את עצמנו ולראות שאנו לא חוסמים את הילד בשל תפיסות וערכים שלנו עצמנו. עצם המודעות לחסמים שלנו יאפשרו לילד להביע את עצמו לבד.
רביב מציע כי לפני שפוגשים ילד כדאי לנסות ולהכיר אותו בכיתה, להתבונן עליו בהפסקה לדבר עם מורים עליו וכו` במטרה להכיר אותו טוב יותר. 
עם זאת, למרות ההתבוננות צריך תמיד לזכור כי אנו מתרשמים רק מההתנהגות החיצונית. 
במסגרת הטיפול בילד הילד צריך שהמטפל יבין אותו וחשוב למצוא את המשותף עם הילד. על מנת ליצור כימיה ושפה משותפת יש לזרוק לילד המון "חכות" מסוגים שונים כדי למצוא את אלו שמתאימות לילד הספציפי. 
יש להציב לילד גבולות כמו שהילד מכיר מסביבתו הוא. דיאלוג בין מבוגר לילד יקרה כשהמבוגר יתחבר לרגשות של עצמו מחד אך, תוך שליטה במעשיו ובתגובותיו, מאידך. 
הדרך הנכונה ליצור קשר עם הילד היא לא לפעול מתוך אינטרס אישי אלא מתוך הקשבה, חשיפה אישית, שבירת הכללים (יציאה מהמקום המוכר אל מקום חדש). 

"להחזיר את האומץ" (מאת אנאבלה שקד)

המשימה: התמודדות עם משימות החיים
המכשול המרכזי: הפחד מאובדן ערך, המוביל לאובדן אומץ discouragement

על פי אדלר, הטבע האנושי מאופיין בשאיפה להתפתחות, להתגברות ולהגשמה. האדם מסוגל להתגבר כמעט על כל מכשול, ולהמשיך לחתור בתנועה מתמדת ממצב של מינוס למצב של פלוס.
יש מכשול אחד עיקרי אשר חוסם את המאמץ, ואת הכמיהה להגשמה. מכשול אשר מצמצם את התנועה, גורם לנסיגה ולזהירות יתר והוא - הפחד מפני אובדן תחושת הערך שלנו, או, בשמו הנפוץ יותר, הפחד מכישלון.
אם נצפה בתינוקות נראה, שהם מלאים אנרגיה להתנסות, לחוות ולגלות. הם מממשים כל יכולת חדשה עד תום. כשתינוק יכול לעמוד לא יושב, כשהוא יכול ללכת - הולך, כשיכול לרוץ - רץ, כשיכול לטפס - מטפס. "אני" "לבד" כל דבר נראה לו מרתק: מושא לפליאה וחקירה. לניסיונות ראשונים אלה מגיבה החברה בהתפעלות, ובמקרה של נפילה - בעידוד ובנחמה.
אך לאחר שנה נוספת, עדין בגיל צעיר מאוד, התגובה של החברה לטעות, לנפילה או לכישלון משתנה. כועסים על ילד ששבר או לכלך, אומרים לילד שנפל "אמרתי לך לא לרוץ". בפעמים הראשונות שצועקים על ילד, אנו רואים איך הוא ממש קופא במקום, מופתע, מבוהל, ואחר כך מבויש או נעלב. לפעמים ניסיונות ההתנצלות (אחרי שהתעשתנו והבנו שהצלחת שנשברה פחות חשובה מההערכה העצמית של הילד שלנו, מבלבלים את הילד עוד יותר). 
התוצאה של תגובת של המבוגרים כלפי הניסיונות הכושלים שלנו היא, שאנו מתחילים כבר בילדות המוקדמת, להגביל את שדה הפעולה שלנו לאזורים בהם נהיה מוגנים מפני ביקורת, כעס, זלזול. התגובה של החברה לכישלון מביאה לאובדן אומץ, לאובדן אמונה בעצמנו ולויתור על ניסיונות נוספים.
Discouragement
צ`רצ`יל אומר: "הצלחה זה לנוע מכישלון לכישלון- בהתלהבות!"
אך כיצד נשמור על התלהבות כשאנו פצועים ומסתגרים לאסוף את החתיכות של הערך שנשבר?
אחי יותם ועופרה בורלא אדר, הציגו מודל המראה כיצד נוצר רצף חוויות מייאשות:
זה מתחיל בתחושה ש"אני לא די טוב". לעתים אנו מרגישים כך באופן כללי, לגבי הכל, ולעתים לגבי תחום מסוים. 
כשאדם מרגיש שהוא אינו מספיק טוב, הוא מצפה לכישלון. בחיים לפעמים מצליחים ולפעמים נכשלים. אך כשאדם מרגיש שהוא לא טוב מספיק, כל כישלון מאשר זאת, וכל הצלחה – לא מצליחה לשנות את התחושה בסיסית: ההצלחה נתפסת כ"מקרה" או "מזל". 

כשאדם נכשל, הוא חווה כאב, כי הוא מפרש את הכישלון כאובדן ערך: אני לא שווה, אני כישלון. זאת, מפני שהתגובה בחברה שלנו לכישלון היא השפלה וזלזול: "הוא לוזר". גם אם אף אחד לא אומר משהו (למשל ביקורת קטלנית בעיתון) אנו כבר הפנמנו את השפלה ומרגישים בושה.
במצב של כאב אדם מסתגר - לא פתוח למשימות החיים: ללמוד, להשתפר, לראות מה נדרש להיעשות עכשיו. לכן, היות והעשייה והתרומה נחסמות, יש פגיעה מתמשכת בתחושת הערך - הגברת הפחד, התנהגות יותר זהירה- לא  לוקחים סיכון. 
מה עושים? מחזירים את האומץ. איך? על ידי עידוד
Encouragement
קודם כל, עלינו להתחיל להתייחס אחרת לכישלון, טעות ונפילה.
הרי כולנו יודעים שאי אפשר לחיות, לעבוד, ללמוד ולהתפתח מבלי לעשות טעויות. עלינו לאמץ מנהג מהסוג של אמירת "מזל טוב" כשנשברת כוס (בלי ציניות). באמת מזל טוב- למדנו משהו חדש.
פעם שמעה חברה שלי ילדים משחקים במגרש כדורסל, וילדה אומרת לחבר שפספס: הואוו!!! איזו החמצה נועזת!!!!.
תארו לעצמכם תגובה כזאת לטעויות/ניסיונות שלא עלו יפה. כמה אנרגיה שמושקעת בשיקום הערך העצמי והימנעות מלהיות מגוחכים הייתה יכולה להיות מופנית לעשייה, לתרומה, לצמיחה.
חוסר הצלחה מעידה על כך שאנו לא מיומנים מספיק במשהו או אפילו לא מתאימים למשהו ולא שאנו חסרי ערך. לא הצלחנו? ננסה שוב, או ננסה משהו חדש.  מהו עידוד? כל דבר המעלה את הערכה העצמית של אדם בעיניי עצמו. כשאנו מצליחים לעודד מישהו, אנו רואים כיצד קומתו מזדקפת וחיוך עולה על פניו.
אחי יותם ועופרה בורלא אדר כותבים*: "מטרת העידוד היא להביא לחיזוק האמונה ביכולותינו ובכוחנו ולנטוע בנו את אומץ הלב להיות בלתי מושלמים. אומץ הלב להיות בלתי מושלמים הוא- האומץ להיות אדם, לקבל את עצמנו כפי שאנו, לחיות את חיינו בלי פחד של השפלה או זלזול של "איך נראה, מה יגידו השכנים, מה יחשוב עלינו, מה אם יגלו את חולשותינו". אומץ הלב להאמין בעצמנו ולתת אמון בזולת". 

אם נשווה עידוד למזון אז:
להאכיל = לעודד
להרעיב = לא לעודד
להרעיל = לבקר, להשפיל ולייאש
מתוך "הורים לילדים ומה שביניהם" 1993, בהוצאת מכון אדלר - אדם מעודד יכול לחוות רצף חוויות מעודדות: להרגיש "אני בסדר" , "יש לי מקום וערך". עם הרגשה כזו הוא מוכן להתמודד עם מה שהחיים מציבים בפניו עם יותר חופש פנימי, יותר אומץ. לעתים הוא יצליח ולעתים ייכשל אך, הכישלון לא יפיל את רוחו. הצלחה תיצור הנאה ופתיחות להמשיך ולהעז לקראת התמודדות אמיצה יותר עם משימות החיים.

כיצד מעודדים?

עקרונות העידוד
קודם כל קבלה. של עצמנו ושל אחרים. אנחנו כפי שהננו. לא נהיה מושלמים אף פעם.
דבר שני, נשמע מובן מאליו, לכבד. להימנע מהשפלה וזלזול. לכבד שאנשים שונים וחושבים אחרת. להעריך את תרומתם של אחרים גם אם זה לא בדיוק כפי שהיינו רוצים שיהיה.
להתמקד בחיובי: מה כן עובד, מה כן עשינו. מה יש ולא מה אין. התקדמות חלקית זו התקדמות משמעותית!
הערכת המאמץ בלי קשר לתוצאה. 
הפרדת המעשה מהעושה לא "אתה לא בסדר" אלא
"מעשיך פגע בי" או " מה שעשית לא מתאים".
הכרה שמתוך אימון צומחת היכולת
ואימון כולל טעויות רבות. להמשיך הלאה, להסתכל קדימה. 
לסלוח לעצמנו ולא להעמיס רגשות אשם. מה שהיה היה. מסתכלים קדימה.
להיות ליד אנשים שמעודדים אותנו ולא מקטינים אותנו.
להימנע מהכללות: אתה תמיד.. את אף פעם
שיתוף כולנו באותה סירה. לכולם יש בעיות, מכשולים וכד`.
פרספקטיבה להראות תמונה מלאה, כישלון בתחום אחד לא הופך אותך ללא ראוי באופן כללי וגורף.

ההבדל שבין עידוד לשבח
הרבה פעמים אנשים נותנים שבחים וחושבים שהם מעודדים. שבח יכול להיות דבר נעים, אבל... זה כולל כמה בעיות רציניות. קודם כל שבח ניתן על הצלחה. זאת אומרת, שהוא מותנה בהצלחה. אם לא אצליח, השבח ייעלם (ואתו תחושת הערך שלי). עידוד ניתן לכולם, בכל זמן, אינו תלוי בהצלחה. הוא מחזק את הערך הסגולי של האדם. אתה לא פחות שווה כשאתה נכשל. 

שבח ניתן מ"למעלה", מהסמכות. עידוד ניתן בגובה העיניים.
שבח מתייחס לעבר, עידוד להווה ולעתיד.
שבח מעורר חרדה: ואם לא אצליח שוב?, עידוד מעורר אמון: אני שווה בכל מצב, ואופטימיות: שווה לנסות!
שבח מפתח תלות בתמריצים מבחוץ. אחרים קובעים מה אני שווה. עידוד מפתח אמון בעצמי, יוצר סטנדרטים פנימיים להערכה. 
שבח מתייחס לתוצאה, עידוד למאמץ, להשקעה, להנאה. שבח מתייחס לעושה "אתה מדהים", עידוד למעשה: "זה עזר לי". 
לעתים ההגזמות שבשבח מעוררות אי אמון וחשד לצביעות.
ואחרון, שבח מעודד תחרותיות, ועידוד שוויון ושיתוף פעולה.

כיצד ניתן להפוך שבח לעידוד?
 
 עידוד  שבח
 ראיתי שנהנית לצייר, הצבעים שבחרת מאוד יפים   איזה ציור מדהים!!!
 זה באמת מרגיז, גם אני נפגעת כשזה קורה לי.  אל תתרגז, הוא לא שווה את זה, אתה יותר שווה ממנו.
 עזרת לי מאוד, הספקתי לבשל   אתה ילד טוב, ילד חרוץ.
 נהגת בתבונה, או איזה רעיון טוב  אתה גאון
החיבור שלך מעניין        אתה ממש סופר
השמלה הזאת מאוד מתאימה לך   את הכי יפה בעולם
 
כיצד מעודדים? עלינו לתרגם את עקרונות העידוד למעשים מעודדים. מצאתי בתיקיות ישנות שלי אוסף של מילים/ביטויים/מעשיים חיוביים והתאמתי אותה לביטויים מעודדים. לצערי לא היה כל אזכור למי שאסף אותם. (אם ידוע לכם, אנא תיצרו קשר וניתן את העידוד המגיע, שכן זהו אוסף מועיל מאוד!!!)

ארגז כלים לעידוד
מה כן? מילים ומשפטים כן, טוב, נאה, יפה, או. קיי, מרתק, מקסים, תשובות טובות, עבודה יפה, עבודה מושקעת, נכון, זה משביע רצון, כמה נכון, בדיוק כך, המשך כך, מענג, תשובה נאה, חיובי, אהה. קולע, כמובן, רגוע, חביב, נפלא, עבודה יצירתית, איזה יופי, טעים, מרגש, נעים, משובב נפש, מנומס, במחשבה, אוה-אה, קדימה, בסדר גמור, צבעוני מאוד, זה מעשה נבון, תודה לך, זו עבודה ראויה, זה מראה מחשבה, זו עבודה טובה, אתה נעים מאוד, כן, אני סבור שעליך להמשיך, מוצאת חן בעיני הדרך בה (שם) הסביר זאת, אתה ידידותי מאוד, היותך תלמידי/בני/בן זוגי הוא לעונג לי, אתה מביא לכך שלהיות מורה זה משתלם מאוד, אתה מתקדם יפה, זה טוב מאוד (שם), זה מוצא חן בעיני, זו הדרך הנכונה, אתה מצליח כה יפה, אני מרוצה, אני שמח שאתה כאן, אתה מביא לנו שמחה, זה מראה על עבודה רבה מאוד, דרך נאה להציג זאת, זהו הישג מרשים, זוהי התבטאות נאה, זה מעניין, נחמד מצדך, מחוכם, אתה משתפר, אתה מבצע היטב (שם), זה הטוב ביותר עד כה, זו נקודה שחשוב לעלות אותה, הבא נשים זאת במקום מיוחד, יש לך גישה נאה. עבודתך נראית כה נקייה, זו הייתה בחירה מוצלחת, אני יודע שזה קשה- האם נמשיך?, אני מסכים, השתפרת, זה מלא דמיון, אני מעריך מאוד שאתה עובד כך, ייצגת בכבוד את כיתתך, אנו גאים לכבד את הישגך, זו מחשבה בהירה, היה נחמד מצדך.... זה מוצא חן בעיניי-לא ידעתי שניתן לעשות זאת כך. הכיתה תצא נשכרת מכך, אני מעריך את תשומת לבך, זה נדיב מאוד מצדך, יש לך תפישה מהירה, אתה מפגין יכולת נאה, עליך להיות גאה בכך, הייתי רוצה שתראה לי ולכיתה כיצד  השגת אפקט כה מעניין, הבא נראה כיצד הוא עושה זאת, אתה יכול לעזור לי ב..., אניסומכת עליכם, כמה יפה, אתה יודעים להסתדר בעצמכם, אני שמחה שהצלחת להסתדר, אני מעריכה מאוד את מאמציך, נראה שבאת והשקע והתאמצת ב..., המעשה שעשית היה באמת חשוב, הרעיון שלך פתח לי פתח למחשבה, מה שאמרת עזר לי מאוד, מה אתה מציע לעשות?, העצה שלך חשובה לי, זה מאד עוזר לי שאני יכולה לסמוך עליך, בלי עזרתכם לא הייתי מצליחה להסתדר, נסה שוב לאט לאט ... זה יכול ללכת, היה לי מאוד נעים.

הבעות פנים:
הסתכלות, קריצה, חיוך, עיצוב נשיקה, עצימת איטית של העיניים, הרחבת העיניים, מצמוץ מהיר, שריקה, הידוק שפתיים באישור, פלבול עיניים מתלהבות, נענוע ראש, הרמת גבות, פקיחת עיניים, צחוק (מאושר).

מה לא? - תגובות בלתי מאפשרות:
בלתי מעשי, היה דייקן, עבוד מהר יותר, נסה להבין, הכן את שיעורך, עשה כמיטב יכולתך, הסבר לא ברור, אינך רוצה לעשות דברים בצורה נכונה? זה לא יכול להיות קשה כ"כ. אתה איטי מדי, הפסק לדבר, התנהג יפה, שים לב, אל, טעות, טיפש, היה שקט, הקפד על ההוראות, חשוב (לשם שינוי) תשתמש במעט מחשבה, לא זה לא מה שאמרתי, אתה רוצה לחטוף מכות? אינך מבין משום שאינך מקשיב!, שב ושתוק, אין לך אומץ, זה מגוחך, חסר משמעות, אבסורדי, רע, שטויות, מעורפל מדי, התאמץ יותר, טעות, זה לא בסדר, לא נכון, טעון שיפור, לא משביע רצון, דל, לא רצוי, עליך להתבייש, חסר תועלת, זה לא ברור, אינני אוהב זאת, אל תהיה טיפש, זה נורא, מה זה, האם זה צריך להיות משהו? הפסק לעשות מהומות, הבא נזרוק זאת. זה לא בוגר, אינני יכול לקרוא את מה שאתה כותב, האם לא למדת לאיית?, תבגר, אינך מצליח כמו בעבר, מזעזע! בהחלט לא! ש..., חדל! משוגע, שתוק , חדל לצחוק, לא אסבול עוד דיבורים, התנצל עתה, מרושל, בלום פיך, אראה לך מי הבוס, עוד פעם אחת ותחטוף ממני, סיים זאת עתה, בלי דיבורים, אסטור לך, חפש את התשובה, צעד ישר למשרד! הבט בעבודתך, חסר לך עניין, אתן לך משהו לבכות עליו, לא יכול להיות יותר גרוע, איני אוהב זאת, זה לא בהתאם לדרישות, חשוב על כך, לא אומר לך שוב, אתה משעמם, אתה מכוער, אידיוט שכמותך, זה חסר תקווה לגביך..

הבעות של אי אישור:
קימוט המצח בזעם, הפשלת השפה, הרמת הגבות, הסתכלות אל התקרה, תלמים במצל חיוך מעושה, השפלת גבות, נענוע אצבע או אגרוף, כיווץ הפה, מצמוץ עיניים, נשיכת שפתיים, הבטה לצדדים, עצימת עיניים, צקצוק לשון, כווץ הפה לצד אחד, בהצבעה באצבע, הנח היד מאחורי האוזן, עיוות הפנים, רחרוח, הידוק הלסת, הושטת לשון, בהייה, קימוט מצל, אף באוויר, כיווץ השפתיים, קימוט האף, רקיעה באגרוף על השולחן, צחוק, נענוע ראש, תזוזה הצידה, חירוק שיניים, עיקול זווית הפה, קרקור, צחוק עצור, הסטת הראש הצידה, הוצאת אוויר, הרמת שפתיים, נענוע ראש (לשלילה) חשיפת שיניים, משיכה פנימה של השפה התחתונה.