יגעת ומצאת תאמין - סיפורו של איתן בר נועם, מתנדב בראשון לציון

הגעתי לפוש בעקבות רצוני לתרום מזמני לחברה. לאחר ניסיונות וחיפושים בעמותות התנדבות שונות, הבנתי שבעמותת "פוש" אוכל לתרום יותר מבכל עמותה אחרת.
בעבר הייתי מורה למתמטיקה בתיכון וזה היה אך טבעי לנסות ולהשתלב בעמותה העוסקת בעזרה בלימודים.

        
ספור התנדבותי ללמד מתמטיקה את אילן (שם בדוי), תלמיד כתה י` בתיכון 

בפגישה עם סגנית מנהלת בית הספר בו אני מתנדב, נשאלתי אם אני מעוניין להתנסות באתגר מיוחד ושונה. "מדובר בילד עם הפרעת קשב וריכוז", היא אמרה, תלמיד כיתה י` , שבנוסף לכל הבעיות המאפיינות את התנהגותו, ציונו במתמטיקה הוא 17 מתוך 100. "אין בעיה", אמרתי, "אני מוכן", ורצתי הביתה לבדוק מה זה ADHD.
כשפגשתי לראשונה באילן (שם בדוי), בשיעור הראשון אותו הייתי אמור לתת במסגרת עמותת "פוש", היה ברור כי לא מדובר בעוד ילד ובעוד שיעור מתמטיקה. ניכר כי מדובר בילד נבון ואינטליגנטי אך חוסר הביטחון מהפגישה איתי ומהמקצוע אותו אנו אמורים לתרגל, ניכר בכל תנועה ובכל מילה מפיו. הבנתי מיד כי עוד לפני שצוללים לחומר הלימוד, יהיה צורך לדבר קצת על היכולות, הקושי והמטרות שלנו.
הנושא הראשון עליו דיברתי עם אילן היה קשור לחיזוק בטחונו האישי ואמונתו ביכולותיו. הבהרתי לו שמתמטיקה , ברמה הנדרשת ממנו , לא רק שאינה בשמיים, היא אפילו פשוטה למדי להבנה. נדרשים "רק" שני דברים: רצון ללמוד ולהגיע להישגים ונכונות לתירגול ותירגול ותירגול. ניסיתי להעביר את המסר כי יכולותיו אינן שונות מיכולת כל תלמיד אחר בכיתתו וכך גם מרוב התלמידים הלומדים מתמטיקה. ההבדל הוא באמונה ובמוטיבציה להצליח, שמתבטאים בהכנה בלתי מתפשרת של שעורי בית ועבודות ללא הפסקה.
מיד בתחילת שיחתנו הבהרתי לו כי רמת הציפיות שלו מעצמו ושלנו כצוות חייבת להיות גבוהה. במילים ברורות הודעתי לו כי הציון אותו הוא אמור להוציא במבחן הבגרות בעוד מספר חודשים הוא 100 או 90 במקרה הרע. האמת היא שלהפתעתי, הרגשתי על פניו שלא רק שאינו מתרגש מהרף הגבוה שהצבתי בפניו אלא, אף מוכן ורוצה להתמודד עם האתגר. 
לא אכנס לתכונות המאפיינות ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, בעיקר מפני שאיני מומחה בזה. רק אומר כי בכל שיעור, ניכר באילן הקושי בריכוז מעבר לתרגיל אחד. כלומר, הוא מסוגל להתרכז בפתרון התרגיל מתחילתו עד סופו, אך כשהגיע לפתרון , ישנה מן "התפרקות" בריכוז , כאילו שהשיעור הסתיים. כדי לשמור על יכולת ריכוז מינימלית, הייתי חייב במילות חיזוק ועידוד עם הפסקה קלה בלבד על מנת לא לתת למחשבותיו "להתפזר". בנוסף, דברתי עם המורה למתמטיקה כדי לקבל מושג על היקף ונושאי הלימוד ולוח זמנים עד למבחן. עברתי עם אילן על הנושאים וחילקנו יחד את הזמן ליחידות לימוד בהתאם למועד הסופי – הוא מבחן הבגרות. דבר זה התגלה כהכרחי, בעיקר כדי להוכיח לאילן (וגם לי) כבר בתחילה, שניתן להתגבר על "ים" החומר הנדרש למבחן, כך שרואים את האור בקצה המנהרה.
כאן המקום לציין כי השיעורים ניתנו בביתו של אילן, מאחר ולא נמצאה שעה נוחה לפגישה בבית הספר, גם עקב לוח זמנים שלי וכן עקב חוסר היכולת של אילן להישאר מרוכז ברמה נדרשת למתמטיקה בשעות מאוחרות בבית הספר לאחר שעות הלימוד הרגילות. היה לי ברור כי היכולת הקוגניטיבית הנדרשת לשיעור שלנו - המשותף, לא תימצא בסמוך לשעות הלימוד אלא אחה"צ לאחר אכילה, מנוחה וכו`. לאור זאת, ובעצה עם אמא של אילן, נקבעו השיעורים לשעות 5 עד 7 אחה"צ.
מאחר ולא ידעתי כלום על יכולותיו הכלליות במתמטיקה, החלטתי שהשיעור הראשון יוקדש לפתרון תרגילים יחסית בסיסיים, בעיקר כי ידעתי מניסיוני בעבר, שרוב התלמידים מתקשים בפתרון תרגילים לכאורה בסיסיים, שאינם נמצאים בחומר הלימוד.
בדיעבד התברר לי כי צעד זה היה נחוץ לא רק לצורך התקדמות בחומר הלימוד אלא לשם חיזוק ביטחונו העצמי של אילן ביכולותיו. שימוש באסטרטגיה של תירגול בחומר בסיסי תחילה, חיוני לדעתי , כמבוא ללימוד ושינון חומר לימוד רלבנטי שממילא אינו ברור לתלמיד ודורש הסבר מעמיק.
בסוף השיעור הראשון, פתרנו תרגילים הרלבנטים לחומר הלימוד ולמבחן קרוב והשארתי לאילן שעורי בית בכמות נכבדה. 
נושא התרגול, כפי שהדגשתי בפניו בתחילה, קיבל משקל מרכזי במסגרת תכנית הלימוד. הדגשתי את חשיבות התרגול ושעורי הבית מספר פעמים רב בכל שיעור כדי לבדוק שאין התרופפות ברצון להצליח. בשעורים הראשונים הקפדתי להתקשר לאילן במשך השבוע כדי לבדוק אם עשה כבר את השעורים שהשארתי לו במפגש בינינו . הודעתי לו שבמידה וייתקל בקשיים , אני דורש שיתקשר אלי או ישלח לי דואל ולא ימתין לשיעור הבא. 
באחד הפעמים בו הגעתי לשיעור ונוכחתי לדעת שאילן לא פתר תרגילים שבקשתי ממנו לפתור, הודעתי לו שהדבר אינו מקובל עלי ואני מקבל את הרושם שרצונו להצליח אינו חזק מספיק ואם זה יימשך אני אפנה להנהלת בי"ס כדי לקבל תלמיד אחר במקומו.
דברים אלה השפיעו בוודאות על המוטיבציה להכנת המטלות שהשארתי לו בכל שיעור והדבר ניכר בתוצאות . כל שיעור התחיל בבדיקת המטלות מהשיעור הקודם ללא פשרות. הבדיקה כללה גם את אופן הפתרון וגם את הצורה הכללית: סדר וכתב ברור וקריא, דבר שלא אפיין את אילן, אם לנקוט לשון המעטה.
את תוצאות המאמצים של אילן להשתפר ולעבוד קשה ראו מיד בשני מישורים:
הראשון, בביטחונו העצמי ששינה כיוון באופן דרסטי. מילד שהתבייש להיות נוכח בשיעורי מתמטיקה לתלמיד שלא רק שנוכח בשיעור אלא התחיל להצביע ולענות לשאלות המורה ולהגיע ללוח לפתור בעיות לפני הכיתה. את זאת ידעתי גם משיחות עם המורה למתמטיקה וגם מדברים שהוא בעצמו אמר לי בגאווה לא מוסתרת. 
המישור השני הוא כמובן תוצאות הבחנים והמבחנים שניתן לציינם בגרף עולה על ציר הזמן.
לקראת המבחן בבגרות, הגברנו גם את מספר השיעורים בכל שבוע כדי שיגיע לשיא ביום המבחן.
שורה תחתונה: הציון בבגרות 90 מתוך 100, לילד שאך לפני מספר חודשים הציון הגבוה ביותר אליו הגיע הוא 17 מתוך 100.

מנקודת המבט אישית, אני רואה חשיבות גדולה ביצירת קשר טוב עם הילד ברמה של סמכות מבוגר ופחות חברות ברמה האישית. אם כי מבחינתי, הדבר תלוי כמובן באופי של הילד ובעניין זה יש להיות רגיש להתנהגותו. במקרה אותו אני מתאר כאן, הרגשתי שדווקא הסמכות חשובה יותר למטרה מאשר פיתוח שיחות קרובות עם הילד וקבלתי את אותה תחושה גם מצידו של הילד. צריך לזכור שמדובר במקצוע לא אהוב הדורש עבודה קשה ונדרשה אסרטיביות מסוימת מצידי כדי לקבל תוצאות, גם אם זה לא מובן לילד. כדי לא להגיע למצב שהילד יראה בי "אויב" שבועי, נאלצתי בתחילת הדרך לבקש עזרה מאימו בלחץ עליו לביצוע המטלות ושעורי הבית.
גרף הצלחה שעולה עם הזמן, הוא מתכון ברור לשמירה על יחסים טובים ונוחים עם הילד. אין אני יכול לתאר כיצד הייתי פועל במידה והתוצאות לא היו ניכרות לאחר תקופה מסוימת. אני מניח שהייתי נוקט אסטרטגיה שונה.

סוף דבר:
"יגעת ומצאת תאמין" הוא המשפט הראשון שאמרתי לאילן בפגישתנו הראשונה. מרגע שנאמר, היווה משפט זה מוטיבציה גם לי כמדריך ומורה. הרגשתי אחריות גדולה כלפי אילן, מאחר וכעת, משנאמר המשפט האלמותי הזה, עלי להוכיח את נכונותו בסוף הדרך.
הצלחתו של אילן להתגבר על חוסר הביטחון ברמה האישית ועל חומר הלימוד בו השקיע זמן ומאמץ, נתנו לי הרגשת סיפוק עמוקה. העובדה כי במאמץ לא רב מצידי נתתי תקווה ועזרתי לאילן להיות "במקום אחר" מבחינה אישית ומקצועית, היא זו שנותנת לי את הכוח להמשיך ולהקדיש מזמני גם בעתיד. 

בברכה

איתן ברנועם