עוגיות בצורות אותיות - סיפורה של מיכל שמואלי, מתנדבת בהוד השרון

"היי" שמעתי את קולה של נעמה (שם בדוי) רצה לעברי. תוך כדי חיבוק חם היא הרימה את ראשה ושאלה "מה, לא תלמדי אותי השנה?".
כך התחילה ההתנדבות שלי במסגרת עמותת "פוש" בשנה השנייה בבית הספר "לפיד" בהוד השרון.
את נעמה פגשתי בשנת הלימודים הקודמת. יועצת בית הספר "שידכה" בינינו כשהמטרה שהוצבה בפני הייתה לעזור לנעמה בלימודי האנגלית. פגשתי ילדה צנומה עם שיער שחור חלק ובוהק, עיניים נוצצות וחיוך נבוך.
"נעמה, תכירי זאת מיכל והיא תעזור לך ללמוד אנגלית" היועצת הציגה אותי והראתה לנו אתהחדר הסמוך לכיתה, החדר שבו נלמד. 
נעמה הביאה איתה ספר ללימוד האותיות באנגלית. רובו כבר היה מלא ורק דפים מעטים נותרו ללא עקבות העיפרון שלה. הצבעתי על אחד הדפים ושאלתי אותה איזו אות זו והיא לא ידעה להשיב. 
בשיעור הבא החלטתי לשים את הספר בצד וללמד את נעמה מילים שיהיה לה אולי קל יותר לזכור. המילה הראשונה הייתה שמה. איך כותבים נעמה באנגלית ואיך קוראים לכל אות בשם שלה. היא התלהבה ותוך כדי שינון בקול רם "אן, איי, איי, אם,איי" היא עצרה, הביטה לתוך עיניי ושאלה "את יודעת שאני מאומצת?"
"לא" עניתי בהפתעה. היועצת אמרה לי לפני הפגישה שנעמה מאומצת אבל ידעתי שזה מידע שיהיה שמור בתוכי ואין לו קשר ללימודי האנגלית.
"אני מאומצת מאוקראינה ואחותי הגדולה מרוסיה."
        
בשיעורים הבאים נעמה בחנה אותי בדרכה המיוחדת. היא הייתה מסתתרת לי בחדר הלימוד שלנו ומחכה ש"אמצא" אותה. ממש כמו שאימא שלה המאמצת מצאה אותה.
למדנו יחד איך לכתוב את שמות שאר בני המשפחה תוך שהיא מספרת לי עוד ועוד על תהליך האימוץ "אימא לא מצאה אותי ברחוב אלא בבית חולים." בפעם אחרת היא הרחיבה יותר על העובדה שאחותה הגדולה היא כן ולא אחותה "כי לא נולדנו באותו מקום." אני הייתי מקשיבה ומנסה בזהירות ללמוד ממנה מה זה אומר להיות מאומצת. האהבה שהיא קיבלה בבית הייתה חלק משמחת החיים של הילדה.
נעמה התקשתה ללמוד את האותיות. פגישה מקרית עם אימא שלה בכניסה לבית הספר הבהירה לי שאולי אנגלית היא לא לומדת, אבל הקשר המיוחד שנוצר בינינו חשוב לא פחות.
עם הזמן כשהייתי מגיעה בבוקר לכיתה הילדים היו קוראים לנעמה וזו הייתה לעיתים רצה לקראתי ולעיתים משתהה. לקראת יום הזיכרון פניתי למחנכת ושאלתי אם אוכל לספר לילדי הכיתה את הסיפור שלי כאחות שכולה. לאחר יום העצמאות ציפי המחנכת הציגה אותי בפני הכיתה למרות שהילדים כאמור הכירו אותי כ"מורה" של נעמה. סיפרתי לילדים על אחי שנהרג בהיותו חייל. על תחושת העצב והגעגועים אליו למרות השנים הרבות שעברו. נעמה הקשיבה ברצינות ומדי פעם ניגבה את הדמעות. הילדים האחרים שאלו על האירוע בו נהרג אחי, עליי כאחות שכולה ועל היכולת להמשיך ולחיות למרות הכאב והעצב.
לאחר הפגישה עם הכיתה עברנו לחדר "שלנו" כדי לחזור על האותיות שלמדנו במשפט I Love You. בחדר היא שאלה "למה סיפרת את הסיפור העצוב הזה לכל הכיתה?" ואז עלו לי דמעות בעיניים.
לקראת הפרידה בסוף השנה התלבטתי איזו מתנת פרידה לתת לנעמה. החלטתי לאפות לה עוגיות בצורת אותיות האנגלית שכל כך ניסינו ללמוד יחדיו. אפיתי את העוגיות וארזתי אותן בקופסה עם סרט צבעוני.
עד היום אני שומרת את הSMS ששלחה לי אימא של נעמה "מיכל, תודה על העזרה, היחס החם והעוגיות הטעימות" לצד התמונות של נעמה שהיא צלמה את עצמה באותה פגישה.

קצת מידע על עצמי:
שמי מיכל שמואלי ואני מתנדבת זו השנה השנייה בעמותת פוש בהוד השרון. 
כמי שעובדת במשרה מלאה ואימא לשלושה ילדים בוגרים, הזמן היחידי שנותר לי להתנדבות הוא יום שישי בבוקרוכך למעשה עם ההתנדבות מתחיל סוף השבוע שלי. פגישה עם ילדה, התמודדות עם הרצון ללמד בד בבד עם הרצון להתייחסלצרכים הנוספים של התלמיד שלי.
התנדבתי במסגרות שונות לאורך השנים וכעת אני מוצאת זמן להתנדבות בעמותת פוש וב"סיירת הורים" בהוד השרון. ללא ספק המפגש עם הילדים הצעירים ועם הנוער מעניקים לחיי משמעות נוספת.