דקורציה
"כשמלמדים - גם לומדים" - סיפורו של דין זוהר, מתנדב בהוד השרון

"כשמלמדים - גם לומדים" - סיפורו של דין זוהר, מתנדב בהוד השרון

שמי דין זוהר, בן 21, סטודנט, תושב הוד השרון. התחלתי להתנדב במסגרת עמותת "פוש" בעיר מגוריי לפני כשנתיים וחצי. לאחר שנה של פעילות, במהלכה הענקתי סיוע לימודי לשני תלמידי כיתה ח` מתקשים בנושאים כמו חשבון ועברית, עלה במוחי רעיון. בהיותי פסנתרן קלאסי חובב (אך לא חובבן!), בעל השכלה אקדמית חלקית במוזיקה, פניתי למנחם, הרכז האזורי של "פוש", והעליתי בפניו הצעה: להסב את פעילותי כך שתכלול הוראת מוזיקה. לשמחתי, במהרה נמצא לכך דורש בדמות ביה"ס הממלכתי-דתי "שילה" בעיר.


        
מנהל ביה"ס, עוזי חסון, התגלה כאיש חינוך בכל רמ"ח איבריו, בעל חזון, חדור תחושת שליחות ואהבת אדם, ועניו במיוחד. על אף שמדובר בבית ספר דתי, המחנך ליראת שמיים, ושבו התלמידים מתפללים יחד בכיתות מדי יום, מקפיד עוזי להרחיב את היריעה; הוא לא מחמיץ אף הזדמנות להעשיר את עולמם של התלמידים גם מעבר לתכנית הלימודים, להקנות להם ערכים הומאניים ולהרחיב את ידיעותיהם בתחומים שונים. הוא מכיר את תלמידיו היכרות אישית ומודע לצרכיהם. בפגישה איתו ועם נציגי "פוש" מנחם יודלמן וצפירה אבינר, הצעתי להעביר בביה"ס שיעורי מוזיקה בהתנדבות. מה רבה הייתה שמחתו. 

על אף החריגה מן הייעוד המקורי של עמותת "פוש" – מתן סיוע לימודי לתלמידים מתקשים – הכנו מתווה פעילות בן שני חלקים בהתאם לעקרונות העמותה, כפי שאסביר בהמשך.

החלק הראשון כלל שיעור פרונטלי שבועי לכיתות ה` ו-ו`, במהלך יום לימודים, שכלל האזנה מודרכת לרפרטואר הקלאסי ודיון בנושאים תיאורטיים כמו קצב, צורה מוזיקלית והרמוניה, בשילוב הדגמות שלי בפסנתר (את הפסנתר, אגב, השיג עוזי במיוחד). הנחת היסוד הייתה שמעבר לפיתוח האישי ולהרחבת האופקים, אני עומד לחשוף את התלמידים לתחום שמטבע הדברים ספק אם היו נחשפים לו בדרך אחרת. יתרה מכך, המוזיקה של גדולי המלחינים במערב, מכונה בפינו "קלאסית" משום שהיא מהווה שיא של שלמות אמנותית שאין שני לו עד ימינו. היא טומנת בחובה מטען תרבותי, רגשי ואינטלקטואלי עשיר מאין כמוהו ואוניברסאלי מאין כמוהו. המחיר הוא שיש צורך בהדרכה ובלימוד-מה על מנת להבין אותה, וכפועל יוצא – ליהנות ולהפיק ממנה. נאמן לתפיסה זו, ועם אהבה אדירה למוזיקה, החלטתי להרים את הכפפה ולחשוף את התלמידים הצעירים למוצרט, בטהובן, שופן ואחרים. בנוסף, הערכה למלחינים גדולים עשויה לעורר הערכה וסקרנות כלפי גדולי עולם בכל תחום, ולעניות דעתי, זה חשוב.

החלק השני כלל מתן שיעורים פרטניים בנגינה בפסנתר לשלושה תלמידים שנבחרו על ידי בית הספר. בחירתם, יש לומר, נעשתה ברוח עקרונות עמותת "פוש", ששמה לה למטרה לעזור אך ורק לתלמידים החפצים בעזרה וזקוקים לה – גם אם אין מדובר בעזרה בלימודים. עם כל אחד מהתלמידים נפגשתי פעם בשבוע. המפגשים האישיים נועדו להעצים את חווייתם בבית הספר ולהקנות להם ערך מוסף, יותר מאשר להפכם לפסנתרנים צעירים. המטרה הראשונה, על כל פנים, הושגה. השנייה – ימים יגידו...

באחד משיעורי הפסנתר, ניגנתי לתלמיד קטע מתוך הסונטה מס` 14 של בטהובן (הידועה בשם "אור הירח") – מיצירותיו האלמותיות והמוכרות ביותר, כזו שבאמת מדברת בעד עצמה. התלמיד האזין בקשב רב, וביקש ממני לחזור על הקטע שוב ושוב. "זה הכניס אותי לעולם אחר", אמר. המשפט הזה הוא אולי קלישאה, אך לא כשהוא נאמר מפי ילד צעיר, ובאופן כל כך ספונטני. הוא התכוון לכל מילה.

גם מהשיעורים הפרונטאליים, אותם ערכתי בלוויית מצגות צבעוניות שהכנתי מבעוד מועד, זכורים לי רגעים נפלאים. כל אצבע שהורמה על ידי תלמיד סקרן, כל שאלה שהראתה על חשיבה ועניין, השקט שסימן הקשבה, כל אלו ועוד הפכו את חוויית הלימוד למהנה ומעשירה גם עבורי. בעודי חושב כיצד להסביר דבר מה, אילו דוגמאות לתת מן החיים החוץ מוזיקליים, התחלתי גם אני לחשוב קצת אחרת. נוכחתי שכשמלמדים, גם לומדים.

כיום אני ממשיך להתנדב בביה"ס "שילה" במתכונת דומה, במקביל ללימודי בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב.